"בכמה שעות של צהרי יום שבת זרע צה"ל בעזה הרג והרס בממדים שפגיעות הקסאמים בכל שנותיהם לא התקרבו אליהם" כך מציג גדעון לוי במאמרו המתלהם בעיתון "הארץ" את היציאה למבצע "עופרת יצוקה". לדעתו, יש לחכות שמספר פגיעות הקאסמים בישובים יעלה, כדי להצדיק יציאה למבצע שישובי ה"תחת של המדינה" ייחלו לו ב- 6 השנים האחרונות, שבהן הם, בניגוד למר לוי, נמצאים במלחמה יומיומית. המלחמה שלהם, סליחה, שלנו, היא על הזכות לחיות, לעבוד, להתקיים בכבוד, לצאת, לבלות וללכת לישון בלי פחד. בעיני גדעון לוי, "שוב תגובותיה האלימות של ישראל, גם אם יש להן צידוק, חורגות מכל פרופורציה, חוצות כל קו אדום של אנושיות, מוסר, משפט בינלאומי ותבונה", כי כאמור, חמאס, על מחבליהם המתאבדים, השימוש הציני בילדים כמגנים אנושיים, וההסברה בצילומים מפוברקים של גופות (שמתגלות כאנשים חיים, שחקנים, בהמשך), הם אלו המשמשים לו כמודל למופת ההתנהגות ההומנית. בעיניו מדובר בקרב של דוד מול גוליית, כשהפעם ישראל בתפקיד הענק הרשע והחמאס בתור חסר הישע. אז זהו. שהם לא חסרי ישע – הם מצויידים בצבא של עשרות אלפים, בטילים , קסאם, גראד, מרגמות, נשק נ"ט,טילי נ"מ ועוד, שממררים את חיי תושבי הישובים בדרום. גדעון לוי מרגיש כי לא נזרע מספיק הרג והרס בישובים השוליים הללו, שיצדיקו יציאה למבצע צבאי מלא. הוא מחכה שיקרה עוד משהו. אולי הפגזה על בית ספר בעת לימודים? האיוולות בה מוצגת מדינת ישראל, בה מוצג הצבא (שאחי הקטן משרת בו, ושהוא נמצא שם עכשיו ואני חרדה ומפחדת עליו ועל חייו שם בכל רגע מאז הודיע לנו על מיקומו), בה מוצגים אנחנו, כעם, מצליחה להכעיס אותי ולגרום לי לחרוג מהמתינות הפוליטית בה אני אוחזת בשנים האחרונות. גדעון לוי החליט להיות פה ושגריר של חמאס, ובימים כאלו, חבל שהוא מקבל במה בעיתון "הארץ", בעמוד הראשון. בושה.
מטקבקים אחרונים