מורן בר עושה סדר – הבלוג

קרוב לשש שנים גרתי בעיר ללא הפסקה, תל אביב. לאחר מגורים בשכונת נוה צדק, בשל התחושה שאני גרה באתר בניה במקום בשכונת יוקרה, ומסיבות אישיות נוספות, החלטתי לשים את פעמי לפרברים ולהתגורר לא הרחק מבית הורי.. ביום בו עזבתי את העיר והתמקמתי בעיר החדשה, הלכתי כאזרחית הגונה לשנות את כתובתי במשרד הפנים. משרד הפנים, הגוף האחראי על רישום המען העדכני של תושבי המדינה, סיפק לי את הביטחון באמצעות סעיף 3 לחוק עדכון כתובת, שהרשות המקומית תתעדכן תוך 14 ימים ותעדכן גם את כתובתי החדשה.

לאחר המעבר, בו כמובן סיכמתי עם הדיירת שהחליפה אותי כי היא תעדכן את כתובת המגורים שלה במקומי, חשבתי לתומי כי בזאת נסתיימו עסקי עם העירייה. מספר חודשים אחרי כן, בעקבות שיחה עם בעלת הדירה בה נראה כי יש חוב ארנונה שלא שולם, יצרתי קשר עם נציגת העיירה בשיחת טלפון והסדרתי את החוב עד למועד העזיבה המקורי, כחצי שנה לפני כן. בשיחה התברר לי שהייתי צריכה להודיע לעירייה שעזבתי את הנכס, והם אינם מתבססים על הנתונים ממשרד הפנים. התנצלתי בפני הנציגה ושלחתי לה, כבקשתה, מכתב בו הדגשתי את תאריך העזיבה המקורי שלי, שילמתי את חובי לעיריה וביקשתי גם שתשלח לי כמובן קבלה ואסמכתא שהתשלום התקבל.

בזאת, מסתבר, לא תמו בעיותי עם עיריית תל אביב, אלא להפך, הן רק התחילו!

לא מזמן, ממש בתחילת מאי של 2010, להזכירכם יותר משנה לאחר שעזבתי את העיר ושיניתי את כתובתי, קיבלתי דרישה מוזרה לתשלום נוסף של ארנונה למועד שבכלל לא גרתי בעיר יותר. התקשרתי לנציגת העיריה אשר הסבירה לי כי המועד שבו עזבתי הוא למעשה המועד בו הודעתי לעירייה והדברים לא התעדכנו בדיעבד ועלי לשלם את הארנונה לתקופה עד היום בו דיברתי עם הנציגה הראשונה, תקופה של חצי שנה נוספת. להזכירכם, בתקופה זו אני משלמת ארנונה לעירית העיר החדשה בה אני גרה, כחוק.

כאן כבר התחלתי להתבלבל – האם כאשר הודעתי לנציגה הראשונה שעזבתי למעשה את הדירה בתאריך מוקדם כחצי שנה לפני כן לא הספיקה בשביל עיריית תל אביב להבין שאכן לא גרתי שם? האם לא מספיקה לעירייה ההוכחה שבמשרד הפנים כתובתי מעודכנת בעיר החדשה ולא בתל אביב מהיום בו היתה בקשתי המקורית לסגור את החשבון מולה? כנראה שלא. העירייה החליטה כי אני מחזיקה עדיין בנכס בתל אביב ולא משנה שום הוכחה אחרת. פקודת העיריה 325 מטילה את החובה עלי להודיע לעיריה ואין בדיעבד.

למיטב זכרוני, גם על רשות, כגוף נותן שירותים לאזרחים, חלה חובת הגינות, תום לב, ועוד חובות עליהן למדנו עוד בשנה הראשונה ללימודי משפטים. אם היה מדובר בנסיון לעשוק את העיריה ולהתחמק מתשלום הארנונה, ניחא, היו תופסים אותי ואכן הייתי מקבלת עלי את הנטל ומשלמת את החשבון של כמה מאות שקלים לעירייה בהכנעה. אך במקרה זה, העירייה החליטה לעצום את עיניה במכוון, להתעלם מהעובדה שאני משלמת ארנונה בעיר אחרת, ולהטיל עלי למעשה תשלום ארנונה של דירה שאיני מתגוררת בה יותר. למה? ככה -כי הם יכולים!

מכתבים רבים שלחתי ללשכת ראש העיר, למחלקה המשפטית, לפניות הציבור, לכל מי שרק יכול לשמוע את תחינותיי לא לשלם ארנונה על נכס נוסף שאיני גרה בו, אינו בבעלותי ואין לי שום קשר אליו יותר משנה, נענו בתשובות לקוניות כמו שרק עיריה יכולה לכתוב. כי היי, מסחטת כסף עובדת טוב יותר אם אין מענה אנושי הגיוני, אלא תשובות על גבי שבלונות של מכתבי תגובה לאזרחים שלא יכולים לפנות לעיריה בדרך אחרת, גם לא אם הם מתחננים לדבר עם מישהו אחר.

הסיפור שלי עוד לא נגמר מול עיריית תל אביב. אני אשמח להגיע פיזית לעירייה להסביר להם ואם אפילו צריך, לצייר בשבילם את הדברים על לוח. אבל אתם – היזהרו מפקודת העירייה הסוררת – היא רודפת גם אתכם!

"בכמה שעות של צהרי יום שבת זרע צה"ל בעזה הרג והרס בממדים שפגיעות הקסאמים בכל שנותיהם לא התקרבו אליהם" כך מציג גדעון לוי במאמרו המתלהם בעיתון "הארץ" את היציאה למבצע "עופרת יצוקה". לדעתו, יש לחכות שמספר פגיעות הקאסמים בישובים יעלה, כדי להצדיק יציאה למבצע שישובי ה"תחת של המדינה" ייחלו לו ב- 6 השנים האחרונות, שבהן הם, בניגוד למר לוי, נמצאים במלחמה יומיומית. המלחמה שלהם, סליחה, שלנו, היא על הזכות לחיות, לעבוד, להתקיים בכבוד, לצאת, לבלות וללכת לישון בלי פחד. בעיני גדעון לוי, "שוב תגובותיה האלימות של ישראל, גם אם יש להן צידוק, חורגות מכל פרופורציה, חוצות כל קו אדום של אנושיות, מוסר, משפט בינלאומי ותבונה", כי כאמור, חמאס, על מחבליהם המתאבדים, השימוש הציני בילדים כמגנים אנושיים, וההסברה בצילומים מפוברקים של גופות (שמתגלות כאנשים חיים, שחקנים, בהמשך), הם אלו המשמשים לו כמודל למופת ההתנהגות ההומנית. בעיניו מדובר בקרב של דוד מול גוליית, כשהפעם ישראל בתפקיד הענק הרשע והחמאס בתור חסר הישע. אז זהו. שהם לא חסרי ישע – הם מצויידים בצבא של עשרות אלפים, בטילים , קסאם, גראד, מרגמות, נשק נ"ט,טילי נ"מ ועוד, שממררים את חיי תושבי הישובים בדרום. גדעון לוי מרגיש כי לא נזרע מספיק הרג והרס בישובים השוליים הללו, שיצדיקו יציאה למבצע צבאי מלא. הוא מחכה שיקרה עוד משהו. אולי הפגזה על בית ספר בעת לימודים? האיוולות בה מוצגת מדינת ישראל, בה מוצג הצבא (שאחי הקטן משרת בו, ושהוא נמצא שם עכשיו ואני חרדה ומפחדת עליו ועל חייו שם בכל רגע מאז הודיע לנו על מיקומו), בה מוצגים אנחנו, כעם, מצליחה להכעיס אותי ולגרום לי לחרוג מהמתינות הפוליטית בה אני אוחזת בשנים האחרונות. גדעון לוי החליט להיות פה ושגריר של חמאס, ובימים כאלו, חבל שהוא מקבל במה בעיתון "הארץ", בעמוד הראשון. בושה.

לפני שעברתי לפלטפורמה הנוכחית, כתבתי במשך 5 שנים בפלטפורמה שנקנתה בסופו של דבר על ידי נענע10, ישראבלוג. באחד משיטוטי הליליים ברשת, נתקלתי בבלוג ייחודי, כזה ששיקף את העובדה שהביצה הבלוגספרית מונעת מאנשים מסויימים לכתוב את שעל ליבם, ברגע שהם "מתערבבים יותר מדי" בקהילה הכותבת, ולפעמים רוצים לומר דברים שלא בכינויים הבלוגיסטי, אלא תחת זהות אחרת, חד פעמית. אך בפעם אחת, ספציפית, החלטתי שראיתי יותר מדי. ואני אסביר:

את הפוסט המדובר כתבה אישה  בשנות השלושים או הארבעים לחייה. הפוסט מדבר על חווית התערטלות באחד מחופי הים של תל אביב , חוף שאינו מוכרז כחוף נודיסטי. בתאוריה מפליגה האישה בתיאורים אינטימיים של אבריה, הדחפים המיניים שמתעוררים בה בעת שהיא מתפשטת במקום שהחוק עלול להענישה על התנהגות זו, ובסופו של הפוסט, היא מראה צילום עירום שלה שהנציחה במצלמת הפלאפון בתא השירותים בחוף וכמובן, משתפת את כולם בסקס הנפלא שחוותה עם בן זוגה אחרי שתיארה לו את מעשיה.

אני הזדעזעתי מכמה סיבות ממה שראיתי וקראתי. ראשית, בדקתי את הסטטיסטיקות של הבלוג. הן הראו בפירוש שיש מספר רב מאוד של גולשים, ושלא מדובר בקהילה ספציפית שמכירה את קיומו של הבלוג ואת כתובתו. וכמובן שלא מדובר באתר המיועד לקהילת הנודיסטים . שנית, תמונת העירום שליוותה את הפוסט היתה תמונת עירום פרונטאלי מלא של האישה (למעט פניה). שלישית, ברגע שהגבתי לפוסט, החלה משמרת חופש הביטוי להרים את ראשה, ובשם אותו החופש, ניסו להשתיק את קולי ולמנוע ממני לבקר את הפוסט והתמונה (למרות שיכלתי פשוט למחקם שכן הסיסמא לבלוג גלויה ומפורסמת על מנת שכל אחד יוכל להשתמש בה ולכתוב פוסטים).

כאן החלטתי לפנות למקום אליו בו מתלוננים על תוכן לא ראוי על מנת לא לקחת את החוק לידיים ולהיות משטרת הצניעות, והפנתי אותם לחלקים בתקנון האתר של נענע שנראו לי רלוונטיים למקרה. בתקנון האתר נכתב כי יש איסור על פרסום תכנים מסוג זה:

כל תוכן פורנוגרפי או בעל אופי מיני בוטה

כל מידע בעל אופי או תוכן טורדני, מעליב, עוין, מאיים, גס או גזעני

כל מידע המנוגד לכללי השימוש המקובלים באינטרנט או העלול לגרום נזק או לפגוע במשתמשי אינטרנט בכלל, ובמשתמשי נענע בפרט

למיטב הבנתי פרסום של תמונת עירום פרונטלי ברור, בצירוף של כתיבה פורנוגרפית באתר שמפורסם לקהל הרחב, ושאחוז ניכר מהתנועה בו היא של קטינים, ללא כל אזהרה לתוכן הפוסט, הוא תוכן שיש להסיר לפי הכללים הללו.

מסתבר שטעיתי, כי התשובה של  "בלוג בית המשפט" , הבלוג האחראי על תלונות הקוראים, לא איחרה לבוא ולטעון כי "התמונה בהקשר הפוסט ובצורה בה צולמה מעידה על תוכן אומנותי ולא פורנוגרפי. בוודאי שלא בוטה."

כיצד אוכל להבדיל בין תוכן פורנוגרפי לתוכן אומנותי?
בהגדרה ויקיפדית פּוֹרנוגרפיה או פּוֹרנו היא הצגה של גוף האדם או ההתנהגות המינית של האדם במטרה לעורר גירוי מיני. מקובל להבחין בין פורנוגרפיה לבין אירוטיקה, שהיא תיאור של גוף האדם או ההתנהגות המינית האנושית בצורה בוטה פחות, מוכוונת פחות לגרימת עירור מיני ולעתים בעלת ערך אומנותי מסוים.

אני ראיתי בתמונה והפוסט הנדון בדיוק את ההגדרה הזו. היא פרסמה פוסט על התעוררות מינית וליוותה אותו בתמונה אשר כל מטרתה היתה הרחק מהמימד האירוטי (שכן הצילום נעשה על ידי מצלמת הטלפון שלה, בתא שירותים, לא נראה שלצורך הצגתה בתערוכה בקרוב אלא בעיקר לשם שליחתה לבן זוגה)

רגע, עכשיו תגידו לי שהרשת מלאה בסקס, והמלחמה הקטנה שלי לא רלוונטית? אני עדיין חושבת שהזכות לסנן את התוכן צריכה להיות אצלנו. ההחלטה לאיזה תוכן להחשף צריכה להיות של הגולש, שכן יש הבדל בין חיפוש המילה "סקס" במנוע חיפוש להתקלות מקרית בתמונת עירום באתר בלוגים. בפורטל "תפוז" לדוגמא, תכנים למבוגרים מסומנים בדף מקדים אשר יש לאשר בו את הגיל על מנת לצפות בתוכן. מעבר להעברת האחריות למשתמש, את הדפים הללו גם תוכנות סינון יזהו.

בישראבלוג מסתבר שכל כך דואגים לחופש הביטוי, (או לתעבורה באתר?) עד שכל אחד יכול לכתוב ולהעלות תוכן פורנוגרפי והתוכן הזה יהיה רלוונטי גם באתר המארח עשרות אלפי קוראים קטינים. דרך אגב, הפוסט והתמונה עדיין שם, אף אחד לא הסיר אותם.

באוסטרליה יחל בקרוב ניסוי סינון התכנים באינטרנט. האם ישראל היא הבאה בתור בניסוי?

חוק הצנזורה" או "הצעה להוספת סעיף 4ט לחוק התקשורת (בזק ושירותים)." היא הצעה שנועדה בבסיס לסנן אתרי תוכן פוגעני,פורנוגרפי,גס או אלים, אך במימושה הוא סעיף הבא לקטלג את הגולשים ולא לספק להם כלל גישה לאינטרנט אלא אם כן הם מסכימים לסינון התוכן "ספק גישה לאינטרנט לא יספק שירות גישה לרשת האינטרנט, אלא לאחר שקיבל הודעה מפורשת מאת המנוי אם ברצונו לקבל שירות סינון תכנים," .

בנוסף, מתעוררת הבעיה של השלכת עלות הסינון אל ספקי השירות, חברות האינטרנט, שכן, על פי החוק עד שירות סינון תכנים המסופק לפי סעיף זה, לא יגבה ספק גישה לאינטרנט תשלום נוסף, מעבר לתשלום שהוא גובה בעד שירות הגישה אל רשת האינטרנט" ."

ואז, דווקא שנראה שאי אפשר לרדת יותר נמוך, באה הפסקה הכי מטרידה בתיקון לחוק – "השר רשאי לקבוע הוראות לעניין בצוע סעיף זה, לרבות לענין מתכונת שירות סינון תכנים, יידוע מנויים בדבר שירות סינון תכנים, הדרכים למסירת הודעות מנוי ולשינוייה, ואופן זיהוי מנוי כבגיר" מה שכתוב פה, אם מישהו לא שם לב, אומר בעצם שהשר יקבע אילו תכנים מותרים, אילו יסוננו , מתי יסוננו, ואיך יודיעו על סינון התכנים הללו. כבר אמרנו אח גדול קודם?

ישראל באמת מוכנה להצטרף לניסוי? 

עוד בנושא : 

נייר העמדה של יהונתן קלינגר בנושא

האתר "NO CENSOR"

נייר העמדה של איגוד האינטרנט בנושא

בניגוד לכל הכתבות שנערכו בנושא, ההד הציבורי לו זכה התיקון לחוק התקשורת החדש בנוגע לדואר-זבל עדיין לא גרם להסתערות על בתי המשפט בתביעות (או שמא החוק השיג את שלו?). במדינות רבות אין חוקים ברורים לגבי שליחת Spam וגם במדינות בהן החוקים ברורים יש קושי עצום לאכוף את החוק מסיבות רבות: כמות השולחים היא עצומה ומאוד קשה לאתר את מקור השולח מאחר בעיקר כאשר כיום כל אדם יכול לפתוח חשבון דואר אלקטרוני חינם במקומות רבים – הוא יכול לשלוח ספאם, לסגור את החשבון ולפתוח חדש בשם אחר או אצל ספק אחר. למעשה, ניתן לשלוח דואר מכל מקום בו יש מחשב מחובר לאינטרנט והשולח לא חייב להזדהות וכן, מפרסמים מתוחכמים יכולים להסוות לחלוטין את המקום ממנו שלחו את ה Spam ולשלחו כאילו הגיע ממקור מהימן. לא חסרות שיטות, ובעיניי, האפקטיביות של החוק מוטלת בספק. לכן, החלטתי לגוון קצת ולפרסם פה את תגובתה של מנהלת חברה לשיווק ופרסום באמצעות אמצעים אלקטרוניים (היא ביקשה לשנות את ההגדרה "ספאמרית" לטייטל הנ"ל) לסמינריון בנושא שכתבתי לקראת כניסת התיקון לחוק התקשורת:

"אני לא מסכימה לכינוי 'ספאמרית' כי זה לא מה שאני עושה (ולמרות שזה לא מה שאני עושה – החוק החדש הולך לפגוע לי משמעותית בפרנסה, תיכף נגיע לזה) ואני בטח לא מצדדת בזכות לזבל…. בבקשה לשנות את הכותרת".

איך החוק החדש הולך לפגוע לי בפרנסה למרות שאפשר לקרוא לי "ספאמרית" בדיוק כמו לכל קורא אחר של מילים אלה? אני אסביר.
שלחתם בערב החג האחרון SMS 'חג שמח' או 'שנה טובה' לכל מכריכם בסלולארי? זה, לפי ה "ההגדרה", החוקית וה'וובית' – ספאם! העברתם לכל רשימת התפוצה שלכם תמונות של הילד הקטן? אתם ספאמרים, 'זבלנים' שהרי אף אחד מרשימת התפוצה לא הסכים במפורש לקבל מכם תמונות של הילד ואף אחד לא נתן לכם את כתובתו למטרה זו! דינכם, אם כן, צריף להיות מעל 200,000 ₪ קנס ופיצוי של מעל 1000 ₪ לכל אחד מהנמענים שירצו לעשות 'עליכם' רווח קל…
הדוגמא הזאת רק ממחישה את הבורות וחוסר ההבנה של המחוקק בטכנולוגיית הווב בכלל ושיווק בעידן המודרני בפרט, הכינוי 'ספאם', שהוא כינוי דמגוגי זול (בכלל, הטרמינולוגיה ברשת מאוד בעייתית, קונוטציות של מילים כמו 'דואר זבל', 'ספאם' או abuse רק תורמים לבורות) להרבה מאוד תחומים.
אני, למשל, כבר שנים מפעילה מערכות שיווק באמצעות מיילים, פקסים ומסרונים, ולא – אני לא עושה ספאם! אני שולחת פרסום רק לרשימות מאושרות , מקפידה להוציא אנשים מהתפוצה ושולחת רק תכנים מקובלים. למרות זאת – החוק החדש הולך לפגוע בפרנסה שלי בצורה משמעותית. למה? כי ההבנה של המחוקק בעולם האינטרנט דומה להבנתו של ילד בן 4 בתחום ייעוץ השקעות.
אם, בדומה לחוק האמריקאי, החוק היה מתייחס למי שאינו מאפשר הסרה מרשימת התפוצה, מי שמסתתר מאחורי שם אלמוני או מי ששולח תכנים בוטים – מקובל עלי. אבל החוק, במתכונתו הנוכחית מתייחס גם למי ששולח 'שנה טובה' ללקוחות שלו בפקס…
מדוע, לדעתי, החוק נכתב בצורה כזאת? כפופוליזם זול וחוסר הבנה משווע. הרבה יותר קל לפגוע בי, כי לי אין הרבה כסף להלחם מאשר במפיצי הפורנוגרפיה ברשת למשל. מה חמור יותר? פופ אפ של איברים אינטימיים של בחורות שמוצג לי או לילד שלי או הודעת אי מייל שמציעה לך חופש מרוכז לעובדים בספא באמירים? מה חמור יותר, מודעה בעיתון שמגייסת בחורות לזנות או הודעת פקס שמציעה את שירותי החברה לאיתור עובדים?
נו, באמת, בי פשוט קל וזול יותר להלחם, מאוד קל לפגוע בפרנסה שלי למרות שלא עשיתי רע לאף אחד. כמו שעדיף לחוקק חוקים נגד עישון שפוגעים בבעלי הפאבים החלשים מאשר לפעול נגד מפעלים שגורמים זהום הרבה יותר גרוע אבל שייכים לאנשים עם הרבה יותר כסף.
לא עשית רע? תשאלו, את מבזבזת זמן של אנשים, פולשת למרחב הפרטי שלהם… שטויות במיץ עגבניות. מבזבזת זמן? בדיוק שבריר השנייה לוקח לעשות 'del' לעובד שלא רוצה לקרוא את ההודעה, העובדה שהעובדים שלכם נמשכים לקרוא הודעת זבל ומבזבזים על זה חצי שעה ביום– הבעיה אצלם, תבחרו עובדים עם מוסר עבודה יותר גבוה שיעסקו בעבודה להם במקום לקרוא פרסומות !
פולשת למרחב הפרטי? פשוט שטויות. השתלת תוכן שיווקי במדיה לא פוגע בצרכן? פרסומות בטלוויזיה לא פולשות למרחב לכם? לא טוב לכם – תזפזפו או תמחקו. אנחנו לא חיים במדינה קומוניסטית לפני 50 שנה. אז נכון, פרסום בטלוויזיה קיים כבר שנים ולכן המחוקק והרגולטור מכירים את התחום טוב יותר ופרסום באינטרנט הוא חדש יחסית, אבל למה אני, כמשווקת, כעסק שנמצא בקדמת הבמה הטכנולוגית צריכה לסבל מחוסר המקצועיות המשווע של המחוקק? הודעת הדואר האלקטרוני מפריעה לכם? תתקינו אנטי ספאם, זה חינם,יעיל, פשוט, אבל הרבה פחות כיף מלהתבכיין או לקלל אותי חזרה ב"הסרה מהתפוצה"…. רק טכנולוגיה יכולה לנצח טכנולוגיה ובטח לא פופוליזם זול.
מה יקרה, כיצד נתמודד עם החוק? אני מניחה שחברות קטנות כמוני פשוט יצטרכו לשנות את עיסוקם בעוד שהספאמרים הגדולים, אלא שבאמת שולחים דואר זבל ויש להם יותר תקציבים בלהתמודד עם מחוקק דמגוג, פשוט יקדישו יותר אנרגיות בלעקוף את החוק, להסתיר את זהותם או למצוא דרכים עוקפות (למשל, לשלוח את המייל ממדינה אחרת). אז מה עשינו בזה? פגענו בפרנסה שלי ושל עוד אנשים שאני מפרנסת? יופי. עצרנו את דואר הזבל? בחיים לא. העברנו חוק שנוכל לנופף לו בציבור – כן. פתרנו בעיה? – בחיים לא. רק בזבזנו עוד מכספו של משלם המיסים. ככה נותנים אופציות ליזמים ישראלים לפרוח כדי שנוכל לעמוד בתחרות עם המזרח? נו, באמת, המדינה לא מערימה עלינו כבעלי עסקים מספיק קשיים גם ככה? בכוח לגרום לנו להעביר את הכישרון שלנו למקום אחר….?
ומה אם אנשים שקיבלו שירות טוב מהפרסומת שהם קיבלו? מה עם עסק שמצא עובדים דרך פרסומת שקיבל? מה עם המפרסם? זו לא זכותו להציע את מרכולתו לאנשים? האם אתם מבינים את המשמעות העמוקה יותר, ברמה המוסרית, החוקתית, של אימוץ החוק האירופאי, לפיו – לא תוכלו להעביר מסר לאנשים כל עוד הם לא נתנו לך הסכמה מפורשת לכך? זהו חופש ביטוי? זוהי דמוקרטיה? זה שוק חופשי (סליחה, אל תענו לי, לא קיבלתם הסכמה מפורשת ממני לשמוע אתכם… נו באמת…)
אם אדם מסתיר את זהותו כמפרסם או כשולח, מסתיר את היות ההודעה פרסומת, לא מאפשר הוצאה מהתפוצה או שולח תכנם לא הולמים (דנה מחכה לך חמה…) מקובל עלי שהחוק, כמו במודל האמריקאי יפעל נגדו, אבל במודל הנוכחי – פשוט אין היגיון ואין תועלת.

מדובר בבעלת עסק לשיווק המשרת שוק של 400,000 עסקים קטנים. בשבילה ובשביל הרבה אחרים בתחום החוק יהיה גזר דין סגירה. את התיקון לחוק האמור אפשר למצוא בקישור הזה