סקס זה רייטינג

פורסם ע"י מורן בר ב13 בדצמבר, 2008

לפני שעברתי לפלטפורמה הנוכחית, כתבתי במשך 5 שנים בפלטפורמה שנקנתה בסופו של דבר על ידי נענע10, ישראבלוג. באחד משיטוטי הליליים ברשת, נתקלתי בבלוג ייחודי, כזה ששיקף את העובדה שהביצה הבלוגספרית מונעת מאנשים מסויימים לכתוב את שעל ליבם, ברגע שהם "מתערבבים יותר מדי" בקהילה הכותבת, ולפעמים רוצים לומר דברים שלא בכינויים הבלוגיסטי, אלא תחת זהות אחרת, חד פעמית. אך בפעם אחת, ספציפית, החלטתי שראיתי יותר מדי. ואני אסביר:

את הפוסט המדובר כתבה אישה  בשנות השלושים או הארבעים לחייה. הפוסט מדבר על חווית התערטלות באחד מחופי הים של תל אביב , חוף שאינו מוכרז כחוף נודיסטי. בתאוריה מפליגה האישה בתיאורים אינטימיים של אבריה, הדחפים המיניים שמתעוררים בה בעת שהיא מתפשטת במקום שהחוק עלול להענישה על התנהגות זו, ובסופו של הפוסט, היא מראה צילום עירום שלה שהנציחה במצלמת הפלאפון בתא השירותים בחוף וכמובן, משתפת את כולם בסקס הנפלא שחוותה עם בן זוגה אחרי שתיארה לו את מעשיה.

אני הזדעזעתי מכמה סיבות ממה שראיתי וקראתי. ראשית, בדקתי את הסטטיסטיקות של הבלוג. הן הראו בפירוש שיש מספר רב מאוד של גולשים, ושלא מדובר בקהילה ספציפית שמכירה את קיומו של הבלוג ואת כתובתו. וכמובן שלא מדובר באתר המיועד לקהילת הנודיסטים . שנית, תמונת העירום שליוותה את הפוסט היתה תמונת עירום פרונטאלי מלא של האישה (למעט פניה). שלישית, ברגע שהגבתי לפוסט, החלה משמרת חופש הביטוי להרים את ראשה, ובשם אותו החופש, ניסו להשתיק את קולי ולמנוע ממני לבקר את הפוסט והתמונה (למרות שיכלתי פשוט למחקם שכן הסיסמא לבלוג גלויה ומפורסמת על מנת שכל אחד יוכל להשתמש בה ולכתוב פוסטים).

כאן החלטתי לפנות למקום אליו בו מתלוננים על תוכן לא ראוי על מנת לא לקחת את החוק לידיים ולהיות משטרת הצניעות, והפנתי אותם לחלקים בתקנון האתר של נענע שנראו לי רלוונטיים למקרה. בתקנון האתר נכתב כי יש איסור על פרסום תכנים מסוג זה:

כל תוכן פורנוגרפי או בעל אופי מיני בוטה

כל מידע בעל אופי או תוכן טורדני, מעליב, עוין, מאיים, גס או גזעני

כל מידע המנוגד לכללי השימוש המקובלים באינטרנט או העלול לגרום נזק או לפגוע במשתמשי אינטרנט בכלל, ובמשתמשי נענע בפרט

למיטב הבנתי פרסום של תמונת עירום פרונטלי ברור, בצירוף של כתיבה פורנוגרפית באתר שמפורסם לקהל הרחב, ושאחוז ניכר מהתנועה בו היא של קטינים, ללא כל אזהרה לתוכן הפוסט, הוא תוכן שיש להסיר לפי הכללים הללו.

מסתבר שטעיתי, כי התשובה של  "בלוג בית המשפט" , הבלוג האחראי על תלונות הקוראים, לא איחרה לבוא ולטעון כי "התמונה בהקשר הפוסט ובצורה בה צולמה מעידה על תוכן אומנותי ולא פורנוגרפי. בוודאי שלא בוטה."

כיצד אוכל להבדיל בין תוכן פורנוגרפי לתוכן אומנותי?
בהגדרה ויקיפדית פּוֹרנוגרפיה או פּוֹרנו היא הצגה של גוף האדם או ההתנהגות המינית של האדם במטרה לעורר גירוי מיני. מקובל להבחין בין פורנוגרפיה לבין אירוטיקה, שהיא תיאור של גוף האדם או ההתנהגות המינית האנושית בצורה בוטה פחות, מוכוונת פחות לגרימת עירור מיני ולעתים בעלת ערך אומנותי מסוים.

אני ראיתי בתמונה והפוסט הנדון בדיוק את ההגדרה הזו. היא פרסמה פוסט על התעוררות מינית וליוותה אותו בתמונה אשר כל מטרתה היתה הרחק מהמימד האירוטי (שכן הצילום נעשה על ידי מצלמת הטלפון שלה, בתא שירותים, לא נראה שלצורך הצגתה בתערוכה בקרוב אלא בעיקר לשם שליחתה לבן זוגה)

רגע, עכשיו תגידו לי שהרשת מלאה בסקס, והמלחמה הקטנה שלי לא רלוונטית? אני עדיין חושבת שהזכות לסנן את התוכן צריכה להיות אצלנו. ההחלטה לאיזה תוכן להחשף צריכה להיות של הגולש, שכן יש הבדל בין חיפוש המילה "סקס" במנוע חיפוש להתקלות מקרית בתמונת עירום באתר בלוגים. בפורטל "תפוז" לדוגמא, תכנים למבוגרים מסומנים בדף מקדים אשר יש לאשר בו את הגיל על מנת לצפות בתוכן. מעבר להעברת האחריות למשתמש, את הדפים הללו גם תוכנות סינון יזהו.

בישראבלוג מסתבר שכל כך דואגים לחופש הביטוי, (או לתעבורה באתר?) עד שכל אחד יכול לכתוב ולהעלות תוכן פורנוגרפי והתוכן הזה יהיה רלוונטי גם באתר המארח עשרות אלפי קוראים קטינים. דרך אגב, הפוסט והתמונה עדיין שם, אף אחד לא הסיר אותם.

  • Share/Bookmark

החיים בזבל

פורסם ע"י מורן בר ב2 בדצמבר, 2008

 

בניגוד לכל הכתבות שנערכו בנושא, ההד הציבורי לו זכה התיקון לחוק התקשורת החדש בנוגע לדואר-זבל עדיין לא גרם להסתערות על בתי המשפט בתביעות (או שמא החוק השיג את שלו?). במדינות רבות אין חוקים ברורים לגבי שליחת Spam וגם במדינות בהן החוקים ברורים יש קושי עצום לאכוף את החוק מסיבות רבות: כמות השולחים היא עצומה ומאוד קשה לאתר את מקור השולח מאחר בעיקר כאשר כיום כל אדם יכול לפתוח חשבון דואר אלקטרוני חינם במקומות רבים – הוא יכול לשלוח ספאם, לסגור את החשבון ולפתוח חדש בשם אחר או אצל ספק אחר. למעשה, ניתן לשלוח דואר מכל מקום בו יש מחשב מחובר לאינטרנט והשולח לא חייב להזדהות וכן, מפרסמים מתוחכמים יכולים להסוות לחלוטין את המקום ממנו שלחו את ה Spam ולשלחו כאילו הגיע ממקור מהימן. לא חסרות שיטות, ובעיניי, האפקטיביות של החוק מוטלת בספק. לכן, החלטתי לגוון קצת ולפרסם פה את תגובתה של מנהלת חברה לשיווק ופרסום באמצעות אמצעים אלקטרוניים (היא ביקשה לשנות את ההגדרה "ספאמרית" לטייטל הנ"ל) לסמינריון בנושא שכתבתי לקראת כניסת התיקון לחוק התקשורת:

"אני לא מסכימה לכינוי 'ספאמרית' כי זה לא מה שאני עושה (ולמרות שזה לא מה שאני עושה – החוק החדש הולך לפגוע לי משמעותית בפרנסה, תיכף נגיע לזה) ואני בטח לא מצדדת בזכות לזבל…. בבקשה לשנות את הכותרת".

איך החוק החדש הולך לפגוע לי בפרנסה למרות שאפשר לקרוא לי "ספאמרית" בדיוק כמו לכל קורא אחר של מילים אלה? אני אסביר.
שלחתם בערב החג האחרון SMS 'חג שמח' או 'שנה טובה' לכל מכריכם בסלולארי? זה, לפי ה "ההגדרה", החוקית וה'וובית' – ספאם! העברתם לכל רשימת התפוצה שלכם תמונות של הילד הקטן? אתם ספאמרים, 'זבלנים' שהרי אף אחד מרשימת התפוצה לא הסכים במפורש לקבל מכם תמונות של הילד ואף אחד לא נתן לכם את כתובתו למטרה זו! דינכם, אם כן, צריף להיות מעל 200,000 ₪ קנס ופיצוי של מעל 1000 ₪ לכל אחד מהנמענים שירצו לעשות 'עליכם' רווח קל…
הדוגמא הזאת רק ממחישה את הבורות וחוסר ההבנה של המחוקק בטכנולוגיית הווב בכלל ושיווק בעידן המודרני בפרט, הכינוי 'ספאם', שהוא כינוי דמגוגי זול (בכלל, הטרמינולוגיה ברשת מאוד בעייתית, קונוטציות של מילים כמו 'דואר זבל', 'ספאם' או abuse רק תורמים לבורות) להרבה מאוד תחומים.
אני, למשל, כבר שנים מפעילה מערכות שיווק באמצעות מיילים, פקסים ומסרונים, ולא – אני לא עושה ספאם! אני שולחת פרסום רק לרשימות מאושרות , מקפידה להוציא אנשים מהתפוצה ושולחת רק תכנים מקובלים. למרות זאת – החוק החדש הולך לפגוע בפרנסה שלי בצורה משמעותית. למה? כי ההבנה של המחוקק בעולם האינטרנט דומה להבנתו של ילד בן 4 בתחום ייעוץ השקעות.
אם, בדומה לחוק האמריקאי, החוק היה מתייחס למי שאינו מאפשר הסרה מרשימת התפוצה, מי שמסתתר מאחורי שם אלמוני או מי ששולח תכנים בוטים – מקובל עלי. אבל החוק, במתכונתו הנוכחית מתייחס גם למי ששולח 'שנה טובה' ללקוחות שלו בפקס…
מדוע, לדעתי, החוק נכתב בצורה כזאת? כפופוליזם זול וחוסר הבנה משווע. הרבה יותר קל לפגוע בי, כי לי אין הרבה כסף להלחם מאשר במפיצי הפורנוגרפיה ברשת למשל. מה חמור יותר? פופ אפ של איברים אינטימיים של בחורות שמוצג לי או לילד שלי או הודעת אי מייל שמציעה לך חופש מרוכז לעובדים בספא באמירים? מה חמור יותר, מודעה בעיתון שמגייסת בחורות לזנות או הודעת פקס שמציעה את שירותי החברה לאיתור עובדים?
נו, באמת, בי פשוט קל וזול יותר להלחם, מאוד קל לפגוע בפרנסה שלי למרות שלא עשיתי רע לאף אחד. כמו שעדיף לחוקק חוקים נגד עישון שפוגעים בבעלי הפאבים החלשים מאשר לפעול נגד מפעלים שגורמים זהום הרבה יותר גרוע אבל שייכים לאנשים עם הרבה יותר כסף.
לא עשית רע? תשאלו, את מבזבזת זמן של אנשים, פולשת למרחב הפרטי שלהם… שטויות במיץ עגבניות. מבזבזת זמן? בדיוק שבריר השנייה לוקח לעשות 'del' לעובד שלא רוצה לקרוא את ההודעה, העובדה שהעובדים שלכם נמשכים לקרוא הודעת זבל ומבזבזים על זה חצי שעה ביום– הבעיה אצלם, תבחרו עובדים עם מוסר עבודה יותר גבוה שיעסקו בעבודה להם במקום לקרוא פרסומות !
פולשת למרחב הפרטי? פשוט שטויות. השתלת תוכן שיווקי במדיה לא פוגע בצרכן? פרסומות בטלוויזיה לא פולשות למרחב לכם? לא טוב לכם – תזפזפו או תמחקו. אנחנו לא חיים במדינה קומוניסטית לפני 50 שנה. אז נכון, פרסום בטלוויזיה קיים כבר שנים ולכן המחוקק והרגולטור מכירים את התחום טוב יותר ופרסום באינטרנט הוא חדש יחסית, אבל למה אני, כמשווקת, כעסק שנמצא בקדמת הבמה הטכנולוגית צריכה לסבל מחוסר המקצועיות המשווע של המחוקק? הודעת הדואר האלקטרוני מפריעה לכם? תתקינו אנטי ספאם, זה חינם,יעיל, פשוט, אבל הרבה פחות כיף מלהתבכיין או לקלל אותי חזרה ב"הסרה מהתפוצה"…. רק טכנולוגיה יכולה לנצח טכנולוגיה ובטח לא פופוליזם זול.
מה יקרה, כיצד נתמודד עם החוק? אני מניחה שחברות קטנות כמוני פשוט יצטרכו לשנות את עיסוקם בעוד שהספאמרים הגדולים, אלא שבאמת שולחים דואר זבל ויש להם יותר תקציבים בלהתמודד עם מחוקק דמגוג, פשוט יקדישו יותר אנרגיות בלעקוף את החוק, להסתיר את זהותם או למצוא דרכים עוקפות (למשל, לשלוח את המייל ממדינה אחרת). אז מה עשינו בזה? פגענו בפרנסה שלי ושל עוד אנשים שאני מפרנסת? יופי. עצרנו את דואר הזבל? בחיים לא. העברנו חוק שנוכל לנופף לו בציבור – כן. פתרנו בעיה? – בחיים לא. רק בזבזנו עוד מכספו של משלם המיסים. ככה נותנים אופציות ליזמים ישראלים לפרוח כדי שנוכל לעמוד בתחרות עם המזרח? נו, באמת, המדינה לא מערימה עלינו כבעלי עסקים מספיק קשיים גם ככה? בכוח לגרום לנו להעביר את הכישרון שלנו למקום אחר….?
ומה אם אנשים שקיבלו שירות טוב מהפרסומת שהם קיבלו? מה עם עסק שמצא עובדים דרך פרסומת שקיבל? מה עם המפרסם? זו לא זכותו להציע את מרכולתו לאנשים? האם אתם מבינים את המשמעות העמוקה יותר, ברמה המוסרית, החוקתית, של אימוץ החוק האירופאי, לפיו – לא תוכלו להעביר מסר לאנשים כל עוד הם לא נתנו לך הסכמה מפורשת לכך? זהו חופש ביטוי? זוהי דמוקרטיה? זה שוק חופשי (סליחה, אל תענו לי, לא קיבלתם הסכמה מפורשת ממני לשמוע אתכם… נו באמת…)
אם אדם מסתיר את זהותו כמפרסם או כשולח, מסתיר את היות ההודעה פרסומת, לא מאפשר הוצאה מהתפוצה או שולח תכנם לא הולמים (דנה מחכה לך חמה…) מקובל עלי שהחוק, כמו במודל האמריקאי יפעל נגדו, אבל במודל הנוכחי – פשוט אין היגיון ואין תועלת.

מדובר בבעלת עסק לשיווק המשרת שוק של 400,000 עסקים קטנים. בשבילה ובשביל הרבה אחרים בתחום החוק יהיה גזר דין סגירה. את התיקון לחוק האמור אפשר למצוא בקישור הזה

  • Share/Bookmark

ילד מתאבד (2)

פורסם ע"י מורן בר ב1 בדצמבר, 2008

בהמשך לפוסט הקודם בנושא התאבדות הנער אברהם ביגס ,הוחלט כי לורי דרו, שהתחזתה לנער בן 16, ג'וש, אשר השפיל את מייגן מאייר ברשת החברתית MYSPACE, לא תואשם בגרימת התאבדותה של הנערה, אלא בעבירות קלות של בריונות רשת. הנושא גורם להרהר בהשלכות של אנונימיות בעידן הרשתות החברתיות. מחד, רוב האנשים היום חושפים את פרטיהם האמיתיים ברשת (כמו באתר פייסבוק הבינלאומי,מקושרים וחברה המקומיים ועוד..) ובטוחים שהוא פרוש רק לעיני חבריהם, אך בקלות ניתן ללמוד עליהם מידע רב בשיטת "חבר של חבר של חבר". כמו כן, לא חסרים "טרולים" - אלו הנהנים להשאיר תגובות נאצה בכל הזדמנות, אשר מחכים להזדמנות לעוט על טרף זמין ולכתוב תגובות מטרידות בפוסטים, פורומים וכו'. אבל דרו לא היתה טרולית. דרו התחזתה לבחור במודע ולצורך תקשורת עם מייגן בלבד. היא לא ניסתה לשמור על אנונימיות, אלא יצרה לעצמה דמות בדויה לשם השפלתה של מייגן.לורי דרו, בת 49, הואשמה בקשירת קשר ובחדירה למחשבים מוגנים במטרה לאסוף מידע אותו ניצלה בהמשך כדי לגרום להתערערות נפשית של הנערה שגרה בשכנות אליה. היא כפרה בסעיפי האישום, שהעונש המרבי עליהם הוא 20 שנות מאסר, ושוחררה בערבות. האבסורד הגדול בסיפורה של דרו הוא שלא היה חוק שמאפשר להעמידה לדין, ולמרות זאת, מיהרו בעיירה השקטה לחוקק חוק האוסר הטרדה אינטרנטית (למרות שקנס של 500$ או חלופת מאסר של 90 יום לא יהוו אמצעי הרתעה ממשי, אך זהו העונש המקסימלי שבסמכות עיריה לחוקק) המושבעים החליטו לזכות את דרו מהעבירות החמורות יותר מפני שלא יכלו לדעת מי הקליד את המסרים במייספייס שגרמו למאייר את עוגמת הנפש. עם זאת, לורי דרו נמצאה אשמה בשלוש עבירות קלות בפרשה שעשתה כותרות בארה"ב ובעולם, ועוררה קריאות לאתרי רשתות חברתיות למנוע סוג כזה של התחזות. אם עד לא מזמן ה"דבר החם" היה שמירה על זהות גולשים אנונימיים בשם חופש הביטוי, נראה כי נעשה מעשה שההד הציבורי ממנו לא ישכח בקרוב וידרוש איזון מחודש של הזכות לפרטיות וחופש הביטוי. אולי מותה של מייגן יהווה תמריץ ללחוץ על הדק החקיקה שתאפשר ענישה במקרים דומים.

  • Share/Bookmark

© כל הזכויות שמורות למורן בר עושה סדר – הבלוג